סמינר מלחמות צודקות ולא צודקות

just and unjust wars

אחד מהשיעורים הכי טובים ומעוררי מחשבה שהיו לי באוניברסיטה היה סמינר בשם "מלחמות צודקות ולא צודקות", העביר אותו פרופסור בשם עובדיה עזרא באוניברסיטת תל אביב. מטרת הסמינר היה לגרום לנו להתמודד עם שאלות כגון האם בכלל יש מוסר במלחמה? האם יש איזשהו סוג של היגיון בלהדביק חוקים על מצב מוחלט של להרוג או למות? האם יש איזשהם גבולות שניתן לחצות במלחמה שלא ניתן להצדיק?

היו הרבה סיבות למה השיעור הזה היה כל כך מוצלח. המרכזית שבהן היתה נאום הפתיחה של המרצה, הוא אמר שהוא שמאלני קיצוני, שנכנס לכלא בפעם האחרונה שזימנו אותו למילואים כי הוא סירב לפקודות שנראו לו לא חוקיות. יכלתי לראות מיד קבוצה של תלמידים נכנסים למתח. אבל בשלב הזה המרצה אמר שבגלל שהוא הולך לתת הרבה טיעונים מהשמאל אז הוא רוצה שאנחנו התלמידים ניקח על עצמנו להעלות טענות מהימין, ולא רק מהימין אלה כמה שיותר רחוק מהימין כדי לאזן אותו. בבת אחת המתח התמוסס מהחדר, המרצה הבהיר לנו שאין טיעון שלא לגיטימי להעלות בשיעור הזה, כי אנחנו מדברים על הנושא הכי קיצוני של האנושות – על מה שאנשים עושים כשהחיים שלהם ושל המשפחות שלהם בסכנת מוות. ההרכב של התלמידים בשיעור היה בעייתי בלשון המעטה, התלמידים שהבחנתי שהיו במתח קודם היו קבוצת יוצאי מג"ב שרק השתחררו, מולם ישבו קבוצה  של סטודנטים ערביים ובין התלמידים הנותרים היה בחור מבוגר שסבל מפוסט טראומה בעקבות שירות במלחמות ישראל. התוצאה של הנאום הראשוני הזה היתה מדהימה, הסטודנטים הערבים הרגישו נוח כי המרצה היה שמאלני וזה גרם להם להרגיש בסביבה מוגנת מספיק בשביל להעלות טענות מהשמאל, תומכי הימין גם הרגישו בנוח לתת את הטיעונים שלהם כי המרצה טרח במיוחד לתת להם רשות ותמיכה בהבעת הטיעונים שלהם והבחור המבוגר היה שם בשביל לתת לכולנו פרספקטיבה פרקטית על מה שקורה במלחמה אמיתית ולמנוע מהדיון להפוך להיות אקדמי ומנותק מהמציאות.

חומר הלימוד, בניגוד לרוב שיעורי פילוסופיה, היה מאוד מעוגן ביום-יום. הלימודים היו בעקבות הספר "מלחמות צודקות ולא צודקות" מאת מיכאל וולצר, שהרבה מהדוגמאות שלו הן ממלחמות ישראל האחרונות. לא היה מישהו מהנוכחים שלא הושפע מאוד מהמלחמות שהמדינה שלנו עברה והשיעורים שיקפו את זה.

יש עוד הרבה דברים נוספים שאני יכול לומר על הסמינר הזה. אני יכול לציין לשבח את זה שהמרצה נתן לכל תלמיד להעביר שיעור על פרק כלשהו מהספר. זה תרגיל מבריק שגרם לכך שכל שיעור הועבר בצורה חדשה ומעניינת. אני זוכר את השאלות המעניינות שדנו בהן. יותר מכל, אני זוכר שאנשים גם דיברו וגם הקשיבו אחד לשני.

אני יכול לתת לשיעור הזה את השבח הכי גדול שכנראה יש בעולם האקדמי: למרות שהוא היה ביום שישי בבוקר וללא חובת נוכחות אני לא חושב שפספסתי שיעור אחד. גם כשהחומר שידעתי שנלמד באותו השיעור נראה לי ברור או פשטני ידעתי שאני אלמד המון מלשמוע איך רואים אותו הרחק מהימין והרחק משמאל בצורה ברורה, מכבדת ולא מתלהמת. הסיבה שנזכרתי בסמינר הזה היתה הדיון שרועם כרגע לגבי הקמת קוד אתי לאקדמיה קוד שלא היה מאפשר לשיעורים כגון זה להתקיים, שלא היה מאפשר לי ולאנשים שאני כל כך לא מסכים איתם למצוא מקום לדו שיח, ליצור ביחד מרחב של הקשבה וניסיון להבנה. 

אני לא יודע אם השיעור הזה השפיעה על הדעות של אחד מהצדדים. למען האמת, בראייה לאחור אני בכלל לא חושב שזו הייתה המטרה שלו. אבל אני בטוח שהוא לימד אותנו את שני הדברים הכי חשובים שאפשר היה ללמוד מההתנסות הזו. הראשון הוא שלמדנו לשוחח עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו, לנסות לשכנע אותם בצדקת דרכנו ולתת להם את האפשרות לעשות כן, גם כשהנושא הוא טעון ונפיץ כמו ההצדקה להרוג אחד את השני. והלקח השני, שהוא לדעת שלא משנה מה הדעה שיש מולנו, יש מאחוריה בני אדם, ממש כמונו, עם סיבות ומניעים שנראים להם נכונים ומוצדקים בדיוק כמו ששלנו נראים לנו וההבנה הזו כבר עושה הבדל גדול מאוד.

Related posts

2 Comments

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים